ואז הוא אמר לי "את יודעת שאני יכול להריח קור"! (לא, הוא לא שאל. הוא אמר!)
והתגובה הראשונית והמידית שלי היתה: "איזה יופי!!! כיף לך. ספר לי איך מריח קור"?
והוא מסביר בשפה שלו, כל כך רהוט איך מריח קור
ואני מקשיבה לו ונדהמת ובמקביל אף אחד לא יודע שכבר הרצתי שיחה שלמה בראש שלי שהלכה ככה:
"סליחה??? מה את משתפת עם זה פעולה?
כל אחד אחר היה אומר לו מיד שזה שטויות במיץ עגבניות כי קור זה לא דבר שאפשר להריח!
למה את נותנת לו לחשוב שזה נורמלי?
ומה אם בגללך הוא ירגיש חופשי להגיד את זה לאנשים שילעגו לו ויצחקו עליו?
למה את מעודדת את השונות הזאת?"
ואז אני עונה לקול הזה:
"אתה כ"כ צודק! באמת לא חשבתי על זה. צריך להגן עליו מהסביבה שלא מבינה שבאמת אפשר להריח קור"
(דרך אגב יש אנשים שיכולים להריח מוסיקה גם… זה נקרא סינסתזיה:
עירוב/מיזוג בין חושים שונים.
למשל אנשים שיכולים לשמוע ולהריח צבעים או לראות טעמים, להרגיש מקרמים של מוסיקה וכו'…)
אז החלטתי לתת לזה מענה:
הוא ממשיך לתאר לי את ריח הקור וכשהוא מסיים אני אומרת לו בעדינות:
"שתדע לך שהרבה מאוד אנשים לא יכולים להריח קור, למעשה, הם חושבים שזה בלתי אפשרי.
אז אם אתה אומר את זה פעם לאוזניים שאינן שלי, תתכונן שיכולים לא רק לחלוק עליך, אלא גם לצחוק ושזה בסדר לגמרי.
אנחנו לא יכולים להכריח אנשים להאמין במה שאנחנו מאמינים,
אבל תזכור תמיד שיש לפחות אדם אחד בעולם שמאמין לך, וגם שמה שחשוב זה שאתה יודע שזה נכון 🙂 "
למדתי מזמן שאם יש משהו שאני לא יודעת זה לא אומר שהוא לא נכון,
אז תמיד טוב פשוט לשאול או להתעניין. אולי אגלה משהו חדש.
בעברי, כילדת אינדיגו הרגשתי את החריגות שלי כל הזמן.
היום אני מרגישה שהרגישות הזו הזו היא המתנה הכי גדולה שלי כמטפלת.
לפעמים מספיק רק אדם אחד שיאמין לנו ויתפוס אותנו ברצינות כדי שנוכל לעבור תהליך ריפוי פנימי עמוק.
כי בסופו של דבר האדם הוא הרופא הכי טוב של עצמו …
ומטפל טוב הוא זה שנמצא בהשתדלות (לא תמיד אנחנו מושלמים ומצליחים) לעזור לאדם להגיע לתשובות מתוכו.
תיזכרו שכל התשובות נמצאות כבר בתוככם. לא בחוץ ולא אצל אחרים.