ריפוי אחרי 27 שנים % %

אני בת 47. זה קרה בגיל 20 ורק עכשיו, 27 שנה אחרי אני מסוגלת לדבר על זה. אהבתי אותו בצורה עמוקה כמו להבה. זו היתה אהבה שחשבתי שתמשך לנצח. אחרי שברון לב גדול מאוד שחוויתי בגיל 16 (שנמשך 3 שנים והוביל לדיכאון),
לא חשבתי שאוכל עוד לאהוב ככה או לפתוח את הלב שוב.

אבל הוא נכנס לחיים שלי וההתאהבות היתה גם הדדית וגם בעוצמות שלא הכרתי.
זה היה בתקופת השירות הצבאי שלי והוא היה כל חיי ואני (כך חשבתי) הייתי כל חייו.

זה היה יום שבת.

היינו בסופ"ש חופש מהצבא בבית הוריי.

הוא מתעורר בבוקר, לוקח את הדברים שלו ואומר לי שהוא הולך.

לא הבנתי.

הולך לאן? יש משהו שלא ידעתי עליו?

הלכתי אחריו לדלת הכניסה…

שאלתי לאן הוא הולך.

הוא רק ענה שהוא צריך ללכת.

עדיין לא הבנתי.

אבל הלב דפק לי על 200 והתקשתי להסדיר נשימה

אז העזתי לשאול את השאלה המחרידה הראשונה שעלתה לי בראש:

"אתה נפרד ממני?"

הוא לא ענה.

רק הלך!

בלי הסברים

ככה פתאום.

בלי שום התראה או שום סימן (אפילו לא הקטן ביותר) שהיה יכול לרמוז לי שמשהו לא בסדר בקשר שלנו.

כלום! נאדה!

לא רבנו. הסתדרנו בצורה מדהימה.

חלקנו אהבה מהשמיים שאפילו בסרטים לא רואים כמותה.

הוא לא אמר לי כלום

הוא לא הסביר לי שזו פרידה.

שלא לדבר על סיבה (השאלה "למה?" היתה ונותרה באוויר עד עצם היום הזה ואין לי אפשרות לשאול אותו – תיכף תבינו למה).

***לקח לי איזה 2 עשורים להבין שמה שהוא עשה נקרא גוסטינג ושזה אחד הדברים הקשים שיש לו השלכות מאוד מורכבות***

|לא הרבה זמן אחרי שהוא הלך באותה שבת,

הייתי צריכה לתפעל בצורה הכי טכנית נסיעה אליו הביתה

כדי לאסוף את כל החפצים שלי.

הייתי רק בת 20 ונסעתי עם הרכב של ההורים עם תרמיל ענקי (אני זוכרת אותו היטב. הוא היה בצבע סגול)

אל הבית שלו (ווידאתי שהוא לא יהיה שם באותו זמן) ,

זרקתי מהר מהר את כל הדברים שלי לתרמיל ונסעתי משם וכף רגלי מעולם לא דרכה יותר במקום.

הנסיעה לשם היתה התקף חרדה אחד גדול.

היו רגעים שאולי מתתי באוטו בדרך.

אני חושבת שבחלק מהזמן גם עברתי ניתוק כדי שהנפש תוכל להתמודד ולתפעל את זה.

מקצרת:

עברו 15 שנה.

אני כבר הייתי בת 35 (שזה לפני 12 שנים מהיום)

אני המשכתי הלאה ולא חשבתי עליו יותר (גם לא בחלומות).

התחתנתי עם אהבה חיי האמיתית.

נולד הילד הראשון.

ופתאום אחרי 15 שנה….בגיל 35

שוב ביום שבת….

אני מתעוררת בבוקר ונזכרת בו.

פשוט קמתי משינה כשהוא נמצא לי בתוך המחשבות בלי שום סיבה הגיונית.

המחשבות עליו לא הירפו והיו מאוד אינטנסיביות.

נזכרתי בתקופה שהיינו ביחד ובדברים שהספקתי לשכוח

וניסיתי בכל כוחי להפסיק את המחשבות האלה.

ניערתי את הראש – אבל זה לא עזר….

הוא ממש היה חזק במחשבות שלי ולא הירפה.

זה הפתיע אותי כי זה היה מאוד מאוד חריג והגיע משום מקום בפתאומיות.

15 שנה הוא לא עלה לי במחשבות.

אז עשיתי את מה שהיה הכי הגיוני לעשות באותו הזמן:

הלכתי לחפש אותו בפייסבוק.

לראות איך הוא נראה היום, מה הוא עושה, איפה הוא היום, מה הסטטוס שלו וכו'.

לקח לי קצת זמן למצוא את דף הפייסבוק שלו

אבל כשמצאתי והתחלתי לקרוא שם פוסטים – משהו לא הסתדר לי…

משהו הרגיש כל כך מוזר.

הפוסטים שם דיברו עליו בלשון עבר.

אז התקשרתי לחבר משותף (שגם איתו לא הייתי בקשר מיליון שנה)

וסיפרתי לו שפתאום משום מקום המחשבות עליו לא עוזבות אותי

ושראיתי בפייסבוק שלו שכותבים עליו בלשון עבר.

אותו חבר סיפר שזה בגלל שהוא נפטר לפני שנה ושבעוד כמה ימים האזכרה

והוא אפילו הציע לי להגיע לאזכרה! אמר שהמשפחה שלו ממש תשמח לראות אותי שם.

הייתי בשוק.

מיד הבנתי שהנשמה שלו הגיעה אליי לסגירת מעגל (ואולי התנצלות?!)

הוא רצה שאני אדע.

לאזכרה לא הלכתי.

אני לא מתכוונת לשקר (אתם מכירים אותי) – לא סלחתי לו!

אמרתי לנשמה שלו שתתפוס ממני מרחק.

הכאב הפך לכעס ששמר עליי והודעתי לו שאין לי שום כוונה לסלוח.

הפגיעה היתה כל כך גדולה ועוצמתית וחייתי ממש בשלום עם העובדה שאני לא סולחת וכועסת.

12 שנה אחרי (שזה אתמול)

חוויתי טריגר קשוח ביותר.

מישהו (לא קשור לזוגיות) עשה לי גוסטינג ולא ענה לי כמה ימים להודעות חשובות.

הוא החזיר אותי 27 שנה אחורה לאותו יום שבת ערור.

רעדתי בכל הגוף.

לא בטוחה איך הצלחתי לתפקד ולהכין את הילדים לגן.

בשנייה שהם היו בגן יצאתי לצעידה כשאני בוכה את נשמתי.

הלכתי והלכתי והלכתי ובכיתי בכיתי בכיתי.

ואז ההדרכות שלי הסבירו לי –

היית חייבת לרפא את המקום הפצוע הזה שאת סוחבת 27 שנים.

זה היה טריגר שנשמתך נזקקה לו.

הרעידות נרגעו, הבכי נפסק, ההשלמה הגיעה.

ואז גיליתי שלא עשו לי אתמול גוסטינג….הוא לא ענה להודעות שלי מסיבה טובה….

(אבל זה לא ממש משנה אם היה או לא היה גוסטינג

כי כל מה שהנשמה שלי היתה צריכה זה טריגר לניקוי כאב ישן נושן).

זהו!

ככה זה עובד.

אנחנו מנקים (רצוי בהסכמה נטולת התנגדויות) את מה שמבקש סיומים.

וזה לוקח צ'יק צ'ק…מהר מהר.

וזו היתה הסיבה לתקשור שקיבלתי הבוקר מהמלאכים (תקשור 8#).

שולחת אהבה מהבריאה למי שצריך חיבוק אוהב

ומאחלת לנו להיפגש בגופינו הנוכחיים בצד השני

עם חיוך ושלוות נפש.

רכבת הרים כבר אמרנו, לא?!

באהבה,
איה

***נ.ב:
שאלו אותי כמה אנשים לגבי האם סלחתי לו.
אם אני אמיתית עם עצמי, אז אני עדיין לא 100% שם.
אבל עצם פרסום הסיפור הזה הביא לפתחי כמה תשובות שמאפשרות לי להתחיל את דרכי לעבר הסליחה השלמה שאני יודעת שתגיע!
וזה כבר שינוי גדול מבחינתי.
סליחה זה גם תהליך ולא משהו שקורה לי בבת אחת
ולראשונה מזה 27 שנים אני מרגישה שאני מסוגלת לסלוח ושזה יקרה.