יש לי חלומות לבקר במקומות שרוב האנשים היו בהם כבר 1000 פעם ואני טרם…
ים-המלח למשל (כן, אני יודעת שזה ישמע הזוי לספר לכם שהביקור הראשון שלי שם היה רק לפני כמה חודשים והוא היה קסום ורוחני בצורה בלתי רגילה…)
והפעם: חוף הבונים!
זכרתי תמונות שלכם מידי פעם פה בפייס מהחוף שאף פעם לא הייתי בו (או לא זכרתי שביקרתי בו),
זכרתי את הפליאה שהיכתה בי כשראיתי את התמונות שהעליתם מטיולי שבת שלכם שם…
ואל תשאלו אותי למה…הייתי זקוקה לצדפים!
אז כמו תמיד, הוא (האיש) נענה ברצון לצורך הבלתי נשלט שלי לטבע, לאור, לאוויר, לחמצן המוערך שבעתיים אחרי כמה ימים בתוך הבית, מוציא אותי החוצה לים שאני כל כך כמהה לו רוב הזמן…
ולא , אני לא מתביישת לשתף שהשתכשכתי והתפלשתי באושר ושמחה כמו ילדה קטנה בצדפים, נשבתי בקסמם, ביליתי בשכיבה עליהם תוך כדי איסוף שלהם, בוחרת אותם בקפידה, תוך כדי שאני חולמת על המובייל היפייפה שאכין מהם שישמיע לי את צלילי הים במרפסת כדי של אתגעגע כל כך כל הזמן…ואז, הגעתי ליציאה מהחוף והופיע שלט גדול:
>>>לא להוציא צדפים מהמקום…זה הרכוש של הטבע או משהו בסגנון.
בום !
מצאו בדיוק למי להגיד את זה….לרגע כאב לי…כי חלמתי על המובייל שאכין…חלמתי להרגיש את הים קרוב גם כשאני לא…אבל משהו חזק יותר קרא לי להשיב אותם לחוף, לחברים שלהם, למקום הטבעי שלהם…מאז שאני קטנה יש לי דיבור כזה עם הטבע…אני מרגישה אותו. ממש מרגישה אותו. אז כואב ומתכווץ לי בכל הגוף כשאני רואה שפוגעים בו …נכון לעכשיו מובייל צדפים אין לי (אני מזמנת מהוורטקס מובייל חלופי יפייפה עם צלילים נעימים שיתגשם עבורי בקרוב), אבל שקט נפשי שהם נשארו במקומם הטבעי דווקא כן יש לי….ההמממ…טוב נו, יש 3 צדפים שעדיין מחכים לחזור לים וכמו שאני מכירה את עצמי זה מה שיקרה ומאוד בקרוב.
לילדי אינדיגו, קריסטל וקשת יש יכולת כזו לדבר עם הטבע, לקרוא אנשים…מי שהאזין לתוכנית הרדיו האחרונה שלי על ילד קשב וריכוז (פוסט אחד למטה) אולי שמע אותי מזכירה אותם….אולי הילדים שלכם כאלה? אולי אתם כאלה? מסקרן אתכם לדעת? אולי תגלו את עצמכם פה במאמר שכתבתי לפני שנים רבות על הילדים החדשים:
ילדי האינדיגו, הקריסטל והקשת
צאו החוצה לטבע! רצוי יחפים אם מזג האוויר מאפשר זאת ותעשו הארקה. זאת בריאות!!!
