אז הגחתי לעולם הזה לפני 38 שנה ביחד עם הפסוריאזיס. נולדתי איתו לפי ההבנה שלי. על הקרקפת בתחילה.
אז לא ידעו כלום על המחלה, אפילו לא היה לה שם.
הרופא נתן לאימי משחה. הוא אמר לה למרוח ובסוף התהליך לסרק אותי ושכל הקליפה הזאת תרד לי מהקרקפת.
היא אכן ירדה. יחד עם כל השיער שהיה לי על הראש!!!
נותרתי קירחת לתקופה.
לקח לי 16 שנה להבין מה יש לי ולדעת שמכנים את זה פסוריאזיס.
התביישתי במחלה.
בגיל 10 פגשתי במטפל שאמר לי משפט שנחקק במהותי:
"איהל'ה, אם יש לך פסוריאזיס, את תצטרכי לחיות חיים רגועים כדי לשלוט במחלה".
איזה חיים רגועים ואיזה בטיח. היפראקטיבית שכמותי מעולם לא ישבתי לרגע על התחת בלי לעשות כמה משימות במקביל.
העומס השגרתי הכריע ובתקופת הלימודים, תקופת המבחנים, הגעתי לשיא כאשר הפסוריאזיס היה בשיאו והתפשט לו למקום חדש על הזרוע הפנימית והצליח לראשונה ממש להבהיל אותי.
כילדה, נהגתי להניח ראש על ברכיה של אימי שהיתה בשיא הסבלנות בעזרת מסרק סמיך מגרדת קליפות פסוריאזיס מקרקפתי ולעיתים זה היה גורם לדימומים. אבל הגרד, הגרד היה בלתי נסבל…(אוהבת אותך אמא!!!!) ולכו תסבירו לאנשים שאין לי כינים!
טוב, לפחות דבר אחד טוב יצא לי מהפסוריאזיס – מסתבר שהכינים לא אהבו אותו והניחו לי לנפשי ברוב הפעמים.
אז ללכת להסתפר אצל הספר התביישתי שנים ארוכות. למדתי לגזור לעצמי את הקצוות והפוני…נו טוב, אז עוד דבר טוב יצא לי מהפסוריאזיס…עד היום רק אני מספרת את עצמי! יום אחד כשלקחו אותי לספר הוא אמר לי שספרים היום לומדים על המחלה ושאני לא צריכה לדאוג לו כי אם זה היה מדבק הוא לא היה מוכן לספר אותי. זה מאוד הרגיע אותי.
זאת הפעם הראשונה שהבנתי שאין טעם במנהג שרכשתי לעצמי עם השנים מתוך מחשבה שאולי זה מדבק (שוב, מזכירה לכם שזה עשרות שנים אחורה ולא היה את המידע שיש היום על המחלה). נהגתי להתנגב אחרי המקלחת ממש בטקסיות קבועה ובזהירות מטורפת כאילו אני מצורעת. ראשית, היתה מגבת אחת לגוף ומגבת אחרת לקרקפת ולא העזתי לבלבל בניהן. חשבתי שאם אתנגב עם המגבת של הראש והשיער, אז הפסוריזיס ידביק אותי בגוף.
ובהמשך, היו איזורים שונים בגוף שלא נגעתי בהם עם המגבת כאשר הפסוריאזיס עבר אליהם.
בבגרותי, התביישתי לשבת מול אנשים כי הפסוריאזיס צץ מכל פינה והעיד עלי כאדם שלא מצליח לטפל בעצמו (כך לפחות פירשתי את זה לעצמי).
העיקר היה במקומות שלא יכולתי להסתיר עם בגדים כמו – גבות, מצח, פינות האף, עורף, מאחורי האוזניים, בתוך האוזניים!!!!
ואז זה קרה!
היום בו הפסוריאזיס הפך לחבר והפסקתי להתבייש בו היה כאשר פגשתי נערה, קצת יותר קטנה ממני. חברה של חבר. היא הסתובבה בגופיה קצרה, חושפת לעולם את מרפקיה מדושני הפסוריזיס הכי עבה ו"מושקע" שראיתי בחיי.
התגברתי על המבוכה ופניתי אליה: "גם לך יש פסוריאזיס"? שאלתי.
מה שהיא עשתה באותו רגע השאיר אותי המומה.
כתשובה, היא קיפלה את היד והרימה את המרפק קדימה, ועם היד השנייה היא ליטפה את הפסוריאזיס ודיברה אליו ואמרה משהו בסגנון של : "כן, פסוריאזיס…איזה חמודי הוא…"
בשבילי לראות את זה היה שוק טוטאלי. לא רק שהיא לא ניסתה ללבוש שרוולים ארוכים כדי להסתיר אותו, היא גם התגאתה בו ואהבה אותו בצורה שהיה לי אז קשה להבין ולתפוס.
מפה לשם התגלגלתי ללימודי נטורופתיה, תזונה וצמחי מרפא ובמשך 14 שנה טיפלתי, בין היתר, בחולי פסוריאזיס. נשים היו מגיעות יותר מגברים, גברים היו מגיעים רק כאשר זה פגע במקום רגיש במיוחד (אשאיר את זה לדימיונכם) וזה מעורר קושי נפשי שאין לו מילים.
חקרתי את המחלה כל כך הרבה, רק בשביל לדעת שאין מידע מספק ברשת ובמחקרים בנושא. מגיעים אלי אנשים ששינו את תזונתם ושום דבר לא העלים להם את הפסוריאזיס, מגיעים אלי אנשים שעשו פוטותרפיה ופיתחו עמידות לטיפול ואחרי תקופה לא התירו להם עוד טיפולים או לחילופין הפסוריאזיס חזר כשטיפולים הסתיימו. מגיעים גם אלו שיש להם מודעות גבוהה יותר ומבינים את הקשר הרגשי והמצב הנפשי וקונפליקטים פנימיים או רגשות קשים או טראומות למחלה אבל לא יודעים מה ניתן לעשות כדי לטפל בזה. ויש את אלה שכל שנה חווים בהצלחה את הסולריום בים המלח, אבל מהר מאוד חוזרים לשגרת חיים אינטנסיבית וזה חוזר (גילוי נאות: מעולם לא הייתי בסולריום).
נוצרה מעין תחושה שלמחלה אין ריפוי. ואני נוטה להסכים עם ההנחה הזאת רק באופן חלקי כי תלוי איך אדם מגדיר ריפוי. אם שואלים אותי, המחלה יכולה תמיד לרחוש מתחת לפני העור, להיות שם בפוטנציאל אבל לא להרים את ראשה, לא להראות את נגעיה, לא לגרום לגרד בלתי אנושי– מבחינתי לחיות שנים על גבי שנים בלי שהמצב מחמיר או במצב רדום או עם נגעים מינימליסטים נחשב כהצלחה מסחררת.
אז שואלים אותי מה יש לי להציע.
השלב הראשון בטיפול תמיד יהיה פיזי ויתייחס לגוף. כן, מה לעשות – התזונה כן מאוד משנה! ולרוב אני אמליץ על ניקוי רעלים תזונתי כדי לתת מענה הכי טוב והתייחסות לכבד. כמובן שגם הצמחים שמותאמים אישית לכל אדם יכולים לעשות פלאים וגם תוספי מזון הכרחיים כמו ויטמין D, אומגה 3 מהדור החדש, פרוביוטיקה (בהזדמנות אסביר את הקשר בין חיידקים ידידותיים במעי למחלת עורית), אלוורה לשתייה שאינה מכילה חומרים משלשלים כמו אלואין, כורכום בצורה מאוד מסויימת, קמומיל, קלנדולה, צמחים כבדיים ועוריים בריכוז גבוה ועוד ועוד…ואני יכולה להמשיך ככה הרבה…אבל – ככל שהטיפול בגוף הפיזי הוא קריטי, מניסיון של 14 שנה הוא מהווה רק 10% מהטיפול כי שאר ה 90% הם ברמת הנפש. כאשר אני עושה דימיון מודרך או תטא-הילינג, או טיפולים אנרגטיים מתגלים דברים מדהימים.
כן, נכון, תמיד יהיו אלו שיטענו שהכל שטויות וזה גנטי או שהטריגר היה מחלה, למשל, מאוד נפוצה התפרצות פסוריאזיס אחרי דלקת גרון סטרפטוקוקאלית וימשיכו לנסות לתת מענה חיצוני עם משחות שונות ומשונות ותרופות קונבנציונליות אליהם אין לי שום התנגדות כל עוד מבינים שהן רק מקלות זמנית. אבל בעיני פסוריאזיס, מעבר לתורשה והגנטיקה או למצב פיזי, הוא תוצר למצב המצריך טיפולי גוף-נפש. לכן טיפול שלם בעיני יתייחס גם לפן הפיזי (קונבנציונלי או טבעי לשיקולו של כל אדם) אך גם לפן הרגשי/נפשי/אנרגטי. מוזמנים אם בא לכם להעמיק:
