ילדת דינמיט

הייתי ילדת דינמיט.
מכירים את המונח הזה "ילד דינמיט"??? או במונח האחר: "ילדים מתפוצצים".
מכירים? – אז תנו לי לספר לכם איך זה הולך:
אחותי הגדולה מציקה לי ושרה עליי שיר מעצבן ולועג ומתגרה בכוונה, ההורים בדיוק לא נתנו לי משהו שממש רציתי וחיכיתי לו כל כך. הרגשתי שנעשה כלפיי חוסר צדק משווע ועם סף רגישות גבוה כמו שלי – אני מתפוצצת! צורחת! מקללת (לא באמת זוכרים אחרי זה את המילים הנוראיות והקשות שנפלטות מהפה כי זה ממש כמו רגע של איבוד שפיות)! אני משליכה את עצמי על הריצפה ובוכה בלי הפסקה במשך שעות על גבי שעות, טורקת חזק כמה שאפשר את הדלת (עם רצון עז לשבור אותה כדי שידעו כמה הכעס/כאב/מצוקה שלי גדולים), בועטת בכל מה שנמצא בדרכי.
לא יודעת בת כמה הייתי באותו מקרה ספציפי…אבל היו לי הרבה כאלה. היה לי קשה להתמודד עם "לא" או עם "אחר-כך" או עם חוסר צדק כלפיי או כלפי אחרים או כלפי בעלי חיים. כן, נכון…החיים לימדו אותי למתן את התגובות ולהתאזן וכאדם בוגר למדתי כלים וירדתי לעומקים אבל…הדרך היתה רצופה קשיים רבים. עצוב לי שאף אחד לא ידע מה יש לי, כמה המצוקה גדולה ואיך לעזור לי. כל דבר קטן היה יכול לגרום לפיצוץ רגשי בעוצמות גבוהות (היום אני מרחמת על הוריי שנאלצו להתמודד עם כל זה)
התפרצויות זעם !
קושי עם דחיית סיפוקים
קשה אם מבטיחים משהו ולא מקיימים
וכן, הרבה זמן לקח לי להירגע
וכן, הכאב החותך בלב כי לא הצלחתי להשלים עם המציאות וחוסר הצדק
וכן, תחושת הבדידות כי אף אחד לא מבין אותי
וכן, החרטה שמגיעה אחרי זה כשנרגעים…כי לא שלטתי בזה…