חיוך ושתי מילים

אז יצאתי הבוקר לצעידה, חמושה בחיוך ושתי מילים בפה ("בוקר טוב") והחלטתי להאיר לאנשים את היום וגם קצת מתוך סקרנות לראות את התגובות.

הראשונה – אישה בסביבות ה-45, עם גוון פנים אפור-חיוור ופנים נפולות….חיכיתי לתזמון המדוייק, מדדתי את צעדיי, חישבתי מתי הזמן הנכון לא קרוב מידי ולא מרחוק מידי…
היכון הכן צא: "בוקר טוב" +חיוך.
היא חושפת במאית שנייה שיניים לבנות מקסימות בחיוך גדול שלא מהעולם הזה וכל הפנים שלה קורנות (זה באמת יכול לקרות בצורה כזאת דרסטית ומהירה?) ועונה לי בחזרה בוקר טוב.
כמה יפה היא הפכה כאשר חייכה!

השני היה זקן בסביבות ה 90 לחייו, עם משקפי שמש שחורות אטומות וגדולות כך שלא יכולתי בכלל לראות את עיניו עם כלב.
מחכה לרגע הנכון ושוב: "בוקר טוב" +חיוך.
הוא ממש מתבלבל, נעמד לשנייה, משנה קצת כיוון הליכה, מתרגש, מחייך אלי ועונה חלושות חזרה בוקר טוב ולא מאמין שמישהי זרה ברחוב מברכת אותו כך, מפיגה לשנייה את הבדידות …

ואז מישהי ממוצא הודי והתגובה שלה היתה הלם כך שהיא לא הספיקה אפילו לענות או לחייך חזרה (או שאני לא חישבתי נכון את התזמון?).

הבאה בתור היתה חשובה כל כך – אישה רזה מאוד, קצת כבויה, ללא שום הבעה, מובילה בעצלתיים עגלת תאומים מאסיבית עם 2 תינוקות. ניכר על פניה שלא ישנה הלילה.
אני: "בוקר טוב!!" + חיוך.
אני אפילו לא יכולה לתאר את החיוך שלה, כל ההילה שלה זרחה מסביב. וכך זה נמשך…(לא ידעתי שיש כל כך הרבה אנשים ברחוב בשבת בבוקר מוקדם).

לסיכום הנה המסקנה שלי:
יצאתי לעשות לאנשים שמח וחזרתי כשאני באקסטזה.
אז המשפט "חייך והחיים יחייכו אליך חזרה" הוא לא באמת קלישאה מטומטמת???

שבת של שלוליות ומגפיים חברים …