היא מגישה לי אותו ליד ואומרת: "לא תיארתי לעצמי שאפגוש מישהו שעדיין לא קרא את הספר הזה".
אנחנו זרות. מתחבקות. אני נוטלת את הספר לידי, מודה לה ונפרדת ממנה לשלום בהתרגשות שאין לה קץ ואני אפילו לא יודעת למה. אני רק יודעת דבר אחד מאוד בבהירות:
שהלב שלי מפרפר ומחכה כבר להגיע למקום שקט ולפתוח אותו.
עברו 3 ימים מאז אישה יקרה פה בפייסבוק המליצה לי לקרוא את הספר הזה.
3 ימים שעברו עלי כמו נצח בגלל כמיהה עזה לספר.
פעמים רבות אני נתקלת בהמלצות על ספר זה או אחר, אבל הפעם זה שונה. אני מרגישה.
אני מבינה שלספר הזה חיכיתי ושהוא מגיע לי בדיוק בזמן הנכון.
הכל מסונכרן.
איכשהו מאותו הרגע שהומלץ לי לקרוא אותו, ידעתי שזה יגע בחיי בדרך חשובה ויותיר חותם חשוב ,
שהספר הזה חייב להגיע לידיים שלי בהקדם האפשרי.
עשיתי עליו גוגל. מצאתי מודעה של אישה שגרה סמוך אלי שמוכרת אותו.
קבענו להיפגש ברחוב ליד מקום עבודתי ומאותו רגע שהוא נחת אצלי בידיים,
הבנתי את מה שאותה אישה שמסרה לי אותו אמרה,
קלטתי עד כמה הזויה המחשבה שספר זה נכתב בשנת 1953 – לפני 62 שנה!
ורק עכשיו , רק עכשיו מגיע לידיים שלי.
אבל כשהתחלתי לקרוא בספר הבנתי שגם במקרה הזה כמו שאני יודעת ומכירה לזמן אין משמעות ושהספר הזה הגיע אלי עכשיו כי זה הזמן המדוייק ביותר עבורי לקרוא בו ולהבין לעומק את המשמעות שלו.
העוצמות של הספר על גופי ונפשי היו גדולות.
בהתחלה זה היה מייאש אבל נכנעתי למצב והבנתי שככה זה הולך להיות:
לא הצלחתי לקרוא בו ברציפות כי כל כמה עמודים גופי קרס ונפלתי לשינה עמוקה וכבדה של 10-20 דקות
(כאילו הייתי צריכה לעבד את מה שקראתי ברמות עמוקות מאוד),
ושוב מתעוררת אחרי כמה דקות של שינה הזויה ועמוקה – קוראת עוד קצת עד כמה שהתאפשר לי לפני שנפלתי שוב לשינה עמוקה וקצרה. וככה, כשאני קוראת, ישנה וקמה, קוראת ישנה וקמה סיימתי תוך 3 ימים את הספר שלו יכולתי לקרוא בו ברציפות הייתי מסיימת אותו ביממה.
אני לא בטוחה שזה נכון לי להמליץ לכם לקרוא בספר כי אין טעם בקריאה של משהו באופן תפל כשאין מוכנות או תחושת קריאה עמוקה…אבל אני כן בטוחה בדבר אחד:
אם הפוסט הזה על הספר עורר אתכם בהתרגשות כמו שקרה לי, אז יהיה לכם קשה להתעלם מזה ואתם תעשו גוגל כדי להבין במה מדובר ואז תעשו הכל כדי להשיגו ולקרוא בו: "התקדשות" מאת אליזבט הייך.
חג של אור,
איה
