הסכמתי להישרט בדרך

הסכמתי להישרט בדרך. לא זוכרת בת כמה הייתי.
הכדור ששיחקתי בו על הדשא עף לשדה קוצים.
בלי לחשוב פעמיים קפצתי לקוצים להשיבו.
סבא שלמה שלי ז"ל עצר אותי (זה כשלעצמו היה אתגר) ואמר:
"אילהל'ה, את רואה את השביל פה? איפה שהקוצים מושטחים ונראה שעברו כאן לפני כן? תלכי תמיד מאיפה שיש שביל וקל להגיע".

אני לא זוכרת אם פעלתי לפי עצתו באותו רגע כדי לרצות אותו (אין דרך לתאר כמה אהבתי אותו) או שנשארתי ילדת פרא ועשיתי "מה בראש שלי", אבל אני כן יכולה לומר שבבגרותי, בכל פעם שנפרשו לפניי 2 דרכים שאפשר ללכת בהן, מיד נזכרתי בסבא ובחלק מהמקרים זה ממש גרם לי לעשות את הסיבוב הארוך בדרך הסלולה.
אמרתי לעצמי שאני כבר אדם בוגר ולא יאה ללכת בקוצים.
אבל ישנם פעמים שאני מעדיפה ללכת בקוצים ולשלם מחיר ולהישרט קצת (כי אני אוהבת דרכי קיצור)
וסבא תמיד עולה במחשבותיי ברגעים האלה.
זה נחרט בי עמוק כל כך.

אתמול עמדה בפניי הבחירה הזו שוב – בחרתי ללכת בקוצים (טוב, במקרה הזה לא היו קוצים, אבל היתה אדמה, שביל תלול ולא נוח עם עץ באמצע) למרות ששביל הגישה המרוצף היה מטר משם.
אף פעם לא ממש הייתי טובה בללכת איפה שכולם הלכו לפני כן.
לא מעט פעמים חטפתי על זה.
אבל לא יכולתי לשנות את המהות הזאת והיום אני מבינה את המשמעות שלה.
בשנים האחרונות, במיוחד בשנה האחרונה, אנחנו עוברים למימד גבוה יותר.
העולם הישן כבר לא עובד לנו עוד ואנחנו הולכים בדרך לא סלולה ולא מוכרת וזה יכול לעורר המון פחד.
פחד מהלא נודע, מאיך לחיות, התמודדות עם מועקה וחרדות ורגשות שמציפים בעוצמה.

אתמול, כשהיא היתה אצלי, לא היה משהו מוגדר – היא רק הרגישה שהיא קורסת תחת מצוקה רגשית והיתה חייבת לדבר עם מישהו. אז דיברנו על זה.
היא חשבה שזה שילוב של תקופת בין המיצרים, החדשות הנוראיות בטלוויזיה, דברים שקורים לה עם הילדים, דאגה מרובה… והיא פשוט לא יכלה לשאת את זה לבד.
שמחתי שהיא באה כי היא יצאה מהפגישה מרוממת, מחוייכת, עם הרבה פחות דאגה.
השיחה איתי עזרה לה להבין דברים ולשחרר אותם, להתבונן על הדברים מנקודת מבט אחרת גבוהה יותר, זה עזר לה לקבל תשובות שהניחו את דעתה וכמובן – חיבוק!
אין כמו חיבוק כדי לדעת שאתה לא לבד ומישהו לפניך הלך בדרך הקוצים הזאת ויודע בדיוק מה עובר עליך. הפגישה הזו מילאה אותי יותר מאשר לדבר על תזונה ואוכל.
האפקט היה מיידי.
כדור הארץ עובר שינויים מרחיקי לכת מאחורי הקלעים.
בעבר הם לא היו מורגשים כמו היום.
היום אנחנו רואים את זה מתגלם בהרבה כאוס.
על פניו זה נורא אבל מנקודת השקפה גבוהה יותר, הכל הוא כפי שצריך להיות.
ואנחנו נמצאים במקום חדש לגמרי שמעולם לא היינו בו, מנסים לפלס את דרכנו ולהבין איך זה עובד פה.
תמיד יהיו את אלה שירצו לשמר את הישן וילחמו על כך בכל מעודם, אבל זה כבר לא שם יותר.
מי שיבחר לעלות יעלה.
אז העייפות הבלתי נסבלת שאתם חווים היא לא רק מגורמים פזיולוגיים ונפשיים, היא גם אנרגטית.
ובעיות השינה – אותו דבר.
ודרך אגב, גם ההשמנה (שלא נובעת משינוי שעשיתם בתפריט ולא היה לכם שום הסבר למה זה קורה – אנרגטית!) תסכימו לא להיות לבד ולהיעזר.
אפשר להקל וזה חלק ממה שבחרנו לעבור כשבאנו להיות כאן בתקופה כל כך מיוחדת שמאתגרת את הביולוגיה שלנו ואת מצבנו הרגשי/נפשי.
באהבה,
איה