פשוט אולקוס

הקדמה

* תוכנית הרדיו בנושא הליקובקטר ואולקוס – להאזנה לחצו כאן

אם הגעתם למאמר זה, כנראה בשלב זה או אחר בחייכם סבלתם מאולקוס או שהחשד לקיומו קיים.

מהו אולקוס? מה הגורמים לו? מיהו אותו חיידק מפורסם הידוע בשם הליקובקטר פילורי? עד כמה אולקוס הינו מצב נפוץ? איך מאבחנים? מה הסימפטומים? מה מציעה הרפואה הקונבנציונלית כטיפול, והאם יש לו תופעות לוואי? והכי חשוב, הטיפול הטבעי – עוזר או לא עוזר? איזה צמחי-מרפא יש לקחת בחשבון ומה התזונה המומלצת?

סיפור מקרה

איציק, בין 36, הגיע אלי עם כאבים בבטן העליונה, חוסר תיאבון וצרבות. כאבי בטן ליוו אותו למעלה מ- 10 שנים. העיכול תמיד היה נקודה רגישה אצלו והרופאים טענו שיש לו מעי רגיז.

זמן קצר לפני שהגיע אלי לקליניקה, התחילו כאבים לא אופייניים בבטן העליונה יחד עם צרבות.

תוך כדי תשאול התברר לי שהכאבים והצרבות התחילו במקביל לשינויים שהתרחשו במקום עבודתו וגרמו לו למתח רב.  בנוסף, איציק נזכר שלפני שנתיים הוא אובחן עם חיידק ההליקובקטר פילורי וקיבל את הטיפול הרפואי המשולש (פירוט בהמשך). בתום הפגישה ביקשתי מאיציק לגשת לרופא ולבקש בדיקת נשיפה לזיהוי הליקובקטר. התשובה יצאה חיובית ואיציק התלבט אם ללכת שוב על הטיפול הקונבנציונלי או לבחור בטיפול הטבעי שכולל תזונה טיפולית וצמחי מרפא עם התייחסות לנושא הסטרס.

איציק בחר לשלב בין הטיפולים מאחר ורצה לתת מענה מאוד מהיר למצב ועם זאת למנוע את הישנות הבעיה, לחזק את הגוף ואת מערכת החיסון ולטפל בבעיות נלוות נוספות מהן הוא סבל שנים.

הטיפול הקונבנציונלי הסתיים תוך שבוע והטיפול הטבעי נמשך זמן מה לאחר מכן כחלק משגרת החיים הרגילה. בתקופה זו איציק עבר שינוי תזונתי מופלא, הרגיש לא רק בריא יותר, אלא גם רענן וחיוני יותר, פחות עייף, וקיבל טיפים להתמודדות עם מתחים.  בפגישת הסיכום הוא אמר לי: "אני לא זוכר את עצמי ככה בלי כאבי בטן ואני לא יודע איך יכולתי כל כך הרבה שנים להתעלל ככה בגוף שלי עם מה שהכנסתי אליו. אני לא חוזר לזה!"

*חשוב לי לומר, שאני רואה גם אנשים שהטיפול הקונבנצניולי לא עזר להם והם בחרו להימנע ממנו שוב וללכת רק על הטיפול הטבעי שאני מנחה ואחוזי ההצלחה גבוהים מאוד. אך לעולם אינני מתנגדת לטיפול הקונבנצניולי ומאמינה שאם משכילים להגיע לטיפול טבעי במקביל, זה עשוי למנוע הרבה אי נוחות שנובעת מהאנטיביוטיקה ואף להגדיל את סיכויי ההצלחה של הטיפול.

הגדרה

אולקוס, או בשמו הנוסף כיב פפטי או כיב עיכולי/קיבה,  הוא למעשה פצע פנימי – המקום הפגוע הוא הרקמות הריריות הפנימיות של הושט, הקיבה או התריסריון.

באזורים הללו מצויים מיצי עיכול חזקים וחומציים מאוד המורכבים בעיקר מחומצה הידרוכלורית (מלחית) שרמת ה-PH  שלה היא 2-3, ואנזימי עיכול כגון הפפסין, שזקוק לרמה זו של חומציות כדי לפעול. חומצה זו כל כך חזקה עד שהיא יכולה לפגוע קשות בדופן הקיבה עצמה או בתריסריון – וזה בדיוק מה שקורה באולקוס. לכן קיים מנגנון טבעי המצפה את הדופן הפנימי של אברים אלו בשכבת ריר מגן. אך לא בזה זה נגמר – דופן הקיבה יודע גם להפריש חומר בעל PH בסיסי (יוני מימן פחמתי) הנוגד את השפעת החומציות. כיב פפטי יווצר אם מנגנון טבעי זה יצא מאיזון ולא תהיה הגנה על הדפנות.

שכיחות

אין עדויות מדוייקות לגבי שכיחות האולקוס, יש מקורות המדווחים על שכיחות של 10% מהאוכלוסייה המערבית, אך אין דיווח חד משמעי.  מה שבטוח ומוסכם הוא, שמדובר במצב שכיח ביותר באוכלוסיית העולם המערבי אשר מיליונים סובלים ממנו.  השימוש הנרחב בתרופות משככות כאבים, עלייה ברמת הסטרס בחיים המערביים הטובעניים ועוד גורמים נוספים, בהחלט תרמו רבות לעלייה בשכיחות כיבים פפטיים. ארחיב על כך עוד מעט.

סימפטומים

כאב בטני באזור הקיבה (בטן עליונה) –  סימפטום זה מאוד נפוץ, והוא מתקשר בדרך כלל לאוכל, מאחר ואכילה מגרה את האזור הפצוע ובנוסף, משפיעה על רמת החומציות במקום ובכך היא גורמת לכאב שורף או חד שמגיע זמן מה לאחר הארוחה. אם הכאב מעיר אדם משנתו, הדבר מורה על כך שעוצמת הכאב מאוד חזקה.  הערה: ישנם מצבים בהם אכילה דווקא מטיבה עם הכאב – מצב זה יכול אולי להעיד על כך שהאולקוס ממוקם בתריסריון ולא בקיבה, מאחר והאוכל מוריד את רמת החומציות בתריסריון.

סימפטומים נוספים עשויים להיות צרבות, בחילות, חוסר תיאבון (רבים מאבדים משקל רב), תחושת שובע אחרי אכילה מועטה ביותר, גיהוקים ושיהוקים ואי נוחות כללית בבטן.

חשוב לציין, שבהחלט יכול להיות מצב שבו קיים אולקוס אך אין שום סימפטומים.

במצבים חמורים

במצבים חמורים יכולות להיות גם הקאות. זה יכול לקרות אם הפצע מוקף בצקת או אם הוא הצטלק וגרם בכך לחסימה בין הקיבה לוושט או בין הקיבה לתריסריון.  יכולות להיות גם הקאות דמיות במידה והפצע מדמם, ובמקרה זה של אולקוס מדמם, יכולה לצאת צואה בצבע שחור (מלנה) מאחר והדם עבר את תהליך העיכול. איבוד דם שכזה הינו מסוכן, ויש להשגיח על רמות הברזל בדם.

מצב חמור נוסף המצריך התערבות רפואית-ניתוחית מיידית, הינו ניקוב הקיבה (פרפורציה). אם האולקוס עמוק וקשה, הוא עשוי לחדור את כל דופן הקיבה או התריסריון ולגרום לחור (אחד הדברים היותר כואבים שיש) שממנו יכול בקלות לצאת מזון אל מחוץ לקיבה אל חלל הבטן ולגרום לזיהום רציני.

גורמים

לפני שאני קופצת עם נושא ההליקובקטר ומרחיבה עליו, אני חייבת לציין מספר גורמים נוספים לאולקוס שאין לזלזל בהם:

  • אלרגיה למזון –יכולה לגרום או להחמיר אולקוס.
  • עישון – ללא ספק בקרב מעשנים קיימת נטייה גדולה יותר לסבול מכיב קיבה או תריסריון. הסברות בנוגע לעישון קשורות לעליה ברמת חומצת הקיבה, ירידה בייצור מימן פחמתי   המגן על דפנות הקיבה מהחומציות, והגברת קצב חילוף החומרים –  כך שתוכן הקיבה מתרוקן מהר ועובר דרך התריסריון יחד עם רמה גבוהה של חומצת קיבה, ובכך מגרה את הדופן.
  • סטרס ושוב פעם סטרס – למצבי לחץ, חרדה, דאגה יש השפעה ישירה על התפתחות אולקוס מאחר והם משפיעים על ייצור החומצה בקיבה. לכן, זה משהו שאני תמיד לוקחת בחשבון בטיפול.
  • תסמונת זולינגר – אליסון – מדובר על גידול שמפריש הורמון בשם גסטרין שמגביר את הפרשת החומצה בקיבה ובכך עשוי להגביר סיכוי להתפתחות אולקוס.
  • תרופות נוגדות דלקת לא סטרואידליות ממשפחת ה- NSAID'S (אספירין, איבופרופן כמו אדוויל ואדקס) – אלו עומדות במקום גבוה כאחד הגורמים להתפתחות כיבים פפטיים. הן פוגעות בייצור של הפרוסטגלנדינים המגנים על רירית הקיבה.

שימו לב, בקיבה רמת החומציות מאוד גבוהה (PH=2) וזאת על מנת לאפשר פירוק טוב של המזון הנאכל ושפעול של אנזימים מסויימים. כידוע, אולקוס מתפתח בנוכחות חומצה, אז נשאלת השאלה, איך זה שדופן הקיבה לא נפגע מהרמות החומציות הללו. התשובה טמונה בחומרים שהקיבה עצמה יודעת להפריש באופן טבעי, כדי להגן על עצמה מהחומציות הרבה המצויה בה. גורמים אלו הם ריר וחומרים נוספים, כדוגמת הפרוסטגלנדינים.

הליקובקטר פילורי

מדובר על חיידק נפוץ ביותר. עד כדי כך נפוץ שחלק מהרופאים בדיעה שיש אותו כמעט לכולם ואין צורך בטיפול (עם זה אני בשום פנים ואופן לא מסכימה!!).

לא ברור לגמרי איך נדבקים ואיך הוא עובר, אך הסבירות היא שזה נעשה באמצעות מגע עם צואה או רוק. אחוז ההדבקה גבוה בהרבה במדינות עניות, בעלות צפיפות אוכלוסין גבוה ורמת היגיינה נמוכה.

רואים בו את אחד הגורמים העיקריים להיווצרות אולקוס, וזאת למרות שרוב האוכלוסייה המכריע שנושא אותו מעולם לא פיתח אולקוס.

חיידקים בדרך כלל אינם שורדים את חומציות הקיבה – וזהו חלק מהתפקיד שלה בהגנה על הגוף מפני פולשים. אך החיידק הספיציפי הזה פועל בצורה מאוד מתוחכמת המאפשרת לו לשרוד את חומציות הקיבה, להשאר בחיים ולגרום לדלקת.  הוא מכיל חומר אנזימתי בשם אוראז (Urease) שמפרק אוראה המצויה בגוף. כשהאוראז של החיידק מפרק את האוראה, משתחררים תוצרי לוואי בעלי PH בסיסי שהחיידק 'מתעטף' בהם ובכך מתגונן מהחומציות שבקיבה.

החיידק מתיישב בקיבה ומתחיל ליצור שם תהליך דלקתי כרוני – גסטריטיס. עד כמה שידוע היום, ההליקובקטר ממוקם רק בקיבה ולא "אוהב" מקומות אחרים בגוף. אני בדיעה שיש לטפל גם כאשר החיידק לא גורם לסימפטומים.

להליקובקטר יש מספר זנים, חלקם אלימים יותר ויכולים להגדיל את הסיכון לסרטן הקיבה – מדובר בעיקר על הזנים שמכילים גן בשם CagA

אבחון

בעבר, היה נהוג לעשות צילום בטן – רנטגן. בבדיקה זו בולעים חומר בשם בריום המאפשר לראות בצילום אם קיימים כיבים. היא לא כואבת ולא פולשנית וזה יתרון גדול, אך בדיקה זו, על פי הבנתי, כבר אינה כל כך פופולרית מאחר והיא איננה מדוייקת ולעיתים קרובות מידי יכולה לפספס.  

אז נכון להיום אבחון אולקוס נעשה בדרכים הבאות:

1. גסטרוסקופיה (בדיקה אנדוסקופית של מערכת העיכול העליונה)

בדיקה טיפה פולשנית ולא הכי נעימה הכרוכה בהחדרת צינור דק שבקצהו מצלמת וידאו דרך הפה. המצלמה מאפשרת לראות האם קיימת דלקת בקיבה או בתריסריון, האם יש כיבים ולא פחות חשוב, היא מאפשרת לשלול דברים אחרים כגון גידולים. בניגוד לבדיקה הקודמת, בדיקה זו מאפשרת  לקיחת ביופסיה מהכיב, ואז אפשר גם לבדוק האם מדובר בהליקובקטר פילורי ו/או לשלול מצב סרטני למשל. 

2. בדיקת נשיפה

בדיקה זו נועדה לאשש או לשלול את קיומו של חיידק ההליקובקטר. כאשר אנשים מדווחים לי בטלפון על סימפטומים של כאבים בבטן העליונה, צרבות ובחילות, אני מבקשת מהם לגשת קודם לרופא שיפנה אותם לבדיקה זו, כדי לוודא האם מדובר בהליקובקטר (חשוב לדעת מול מה מתמודדים לפני שמתחילים טיפול).

הבדיקה מתבצעת על ידי נשיפה לתוך מבחנה, האוויר הזה נשמר ולאחר מכן יש לחזור על אותה נשיפה, אך זאת עושים רק לאחר שתיית משקה המכיל אוריאה והמתנה של 30 דקות לערך. בדיקה זו מאוד נוחה ולא פולשנית ולרוב היא מאוד מדוייקת ומאבחנת את נוכחות החיידק, הבעיה היחידה שיכולה להיות היא למי שעושה שימוש בתרופות סותרות חומצה אשר יכולות להסוות את קיום החיידק, ואז הבדיקה בנשיפה יכולה לצאת שלילית למרות שהחיידק כן קיים בקיבה. כדי למנוע מצב זה, הרופא מבקש לעשות הפסקה בשימוש בנוגדי חומצה למשך שבוע לפחות לפני הבדיקה.

*כאמור, הליקובקטר אפשר לאשש גם על ידי דגימת ביופסיה מהרירית בזמן בדיקת הגסטרוסקופיה, גם על ידי בדיקת אנטיגן של החיידק בצואה וגם על ידי בדיקת נוגדנים לחיידק בבדיקת דם.

טיפול קונבנציונלי ותופעות לוואי

הטיפול הקונבנציונלי המקובל הוא בעיקר הפחתת רמת החומציות בקיבה. אני לא מתנגדת לטיפול זה אם הוא זמני, אך יש בטיפול זה בעיתיות גדולה והטיפול הטבעי לא מחייב הפסקת טיפול תרופתי.

במידה ורוצים לטפל גם בהליקובקטר (אם הוא קיים) נהוג לשלב עם התרופה להורדת חומציות שניים, שלושה ואפילו ארבעה סוגי אנטיביוטיקה (פירוט בהמשך).

לפני שאכנס ואפרט על סוגי התרופות הקיימות, חשוב לי להזכיר שאני נטורופתית. אני לא מתכוונת להכחיש שסותרי החומצה, ברוב המקרים, עושים עבודה מעולה וישנם מצבים שהם ממש הכרחיים – מאחר והם מאפשרים הקלה מדהימה בטווח המיידי. אך הם לא תמיד פותרים את הבעיה ויוצא לי לראות אנשים שנוטלים סותרי חומצה וזה לא ממש עוזר להם, או לחילופין, שזה עוזר מאוד כל עוד הם ממשיכים ליטול אותם וברגע שמפסיקים או מסיימים עם הטיפול המצב חוזר לקדמותו. מה גם, שסותרי החומצה עלולים להסוות סימפטומים של מחלות קשות כגון סרטן הוושט או הקיבה. אל לנו לשכוח שאין זה מקרי שבקיבה רמת החומציות גבוה באופן טבעי – חומצת הקיבה נועדה בין היתר לקטול חיידקים. אם אנו מורידים את חומציות הקיבה באופן קבוע לאורך זמן רב, אנו עלולים להיות בסיכון גדול יותר לזיהומים ודלקות.  כאמור, אינני שוללת לגמרי את הטיפול הקונבנציונלי, יש לשקול כל מקרה לגופו ולזכור שלנטורופתיה ולעולם הצמחים יש הרבה מאוד מה להציע כליווי או כתמיכה או כטיפול מונע.

קיימים כמה סוגים של תרופות סותרות חומצה:

נוגדי חומצה מהדור הראשון – מסוג הדברים שנמצאים כמעט בכל בית ולא מצריכים מרשם רופא. אתם וודאי מכירים את חלקם או את כולם: טאמס, רני, סילאין גל, מאלוקס, כדורי סידן ועוד.

'מאלוקס פלוס', או תרחיף מאלוקס מכיל מגנזיום הידרוקסיד אשר לו פעילות נוגדת חומצה מהירה ומיידית, אך חומר זה עלול לגרום לשלשולים ויש להזהר איתו כאשר קיימת בעיה כלייתית. מאלקוס מכיל גם אלומיניום הידרוקסיד שגם לו השפעה סותרת חומצה, אך בניגוד למגנזיום הידרוקסיד, הוא עשוי לגרום לבעיה ההפוכה: עצירות (לכן יש נטייה לשלב את שניהם כדי לאזן את עניין העיכול)

תופעות לוואי אפשריות: סותרי חומצה אלו מהדור הראשון באמת משפיעים באופן מיידי על צרבות כתוצאה מעודף חומציות, אך צריך לזכור שהם אינם פותרים את הבעיה מהשורש, ולפעמים אף מחמירים אותה מאחר וחומציות הקיבה עשויה לרדת יותר מידי ולהפעיל מנגנון המיצר חומצה. דבר נוסף, ברגע שמפסיקים ליטול אותם הכל חוזר חזרה, ולעיתים אף גרוע יותר.

* תכשירים המכילים אלומיניום הידרוקסיד יכולים בשימוש ממושך להוביל לחולשת עצמות עקב מחסור בזרחן (פוספאט), שכן תרופה זו היא בעלת תכונה הקושרת זרחן שחשוב, בין היתר, לבניית עצמות. והוא אף עשוי להפריע לספיגה או הפרשה של תרופות רבות.

תרופות סותרות חומצה ממשפחת ה- H2-blockers (מעכבי H2) 

ראשית הסבר קצר: H2 הם קולטנים של היסטמין והם מצויים לרוב בקיבה. כאשר ההיסטמין שבגוף מגרה קולטנים אלו, נוצרת חומצה. מה שעושות התרופות ממשפחת ה- H2-blockers, זה לחסום את הקולטנים הללו ובכך מופחתת הפרשת החומצה.  תרופות מהמשפחה הזו הן: פמוטידין (אפוגסטין, גסטרו, פמו, רוגסטי) תופעות לוואי אפשריות: טשטוש, מאחר והתרופה עוברת דרך הנקה לתינוק חשוב לקחת זאת בחשבון.

סימטידין (סימיטג, טגאמט, סימי). תופעות לוואי אפשריות: שלשול, פריחות על העור, עייפות, עשוי להיות גם בלבול. יש לנקוט משנה זהירות אם במקביל נוטלים תרופות שמחייבות דיוק במינונים, כמו למשל עם נוגדי קרישה. בדרך כלל לפני מתן תרופה זו, מומלץ לשלול מצב סרטני בקיבה מאחר והתרופה מסייעת לריפוי רירית הקיבה ולכן עשויה להסוות סימפטומים של סרטן מסוג זה. 

ראניטידין (זנטק, זנידקס)
תופעות לוואי אפשריות: נאמר, שבניגוד סימטידין, לא צריכה להיות בעיה של נטילת תרופה זו יחד עם תרופות אחרות. אך בדומה לסימטידין, הראניטידין אף היא תורמת לריפוי רירית הקיבה, ולכן גם איתה צריך לשלול מצב סרטני בקיבה.

תרופות סותרות חומצה ממשפחת ה- PPI (Proton Pump Inhibitor) – מעכבי משאבת פרוטונים

אומפראזול (לוסק, אומפרדקס)
לנסופראזול (זוטון, לנטון)
פנטופראזול (קונטרולוק)
אזומפרזול (נקסיום)

תופעות לוואי אפשריות: ירידה בספיגת ויטמין B12 (החסר יתבטא בטווח הרחוק מאחר וישנם מאגרים בגוף), הפרעה לספיגת תרופות אחרות, כאבי בטן, שלשולים, עצירות, בחילות, הקאות, כאב בטן, כאבי ראש וסחרחורת, פגיעה בכבד, פריחות על העור, בשימוש ממושך נוצרת בהן תלות מאחר ותרופות אלו פוגעות במנגנון הטבעי של הגוף לייצור חומצה, ולכן יהיה קשה להסתדר בלעדיהן.

תרופות להרגעת הבטן

תרופות אלו מקלות על צרבות והפרעות עיכול קלות ויוצרות שכבת מגן על האולקוס.
ביסמות (סובסאליצילאט, סובציטראט)
קלבטן – תרופה המכילה ביסמות.
תופעות לוואי אפשריות: ביסמות יכול לכך שהלשון והצואה ישנו את צבעם, יכול לגרום לעצירות ובמינון יתר יש סיכון להתפתחות של סחרחורת, צלצולים באוזניים, רעידות ותחושת בלבול.

בנוסף…

כחלק מהטיפול הקונבנציונלי עם תרופות סותרות חומצה, קיימת בהחלט גם ההכוונה להורדת  תרופות נוגדות דלקת לא סטרואידליות ממשפחת ה- NSAID'S הידועות בגרימת דימומים בקיבה, קיים מעקב אחר נטילת נוגדי קרישה שמגבירים סיכוי לדימום מהאולקוס, ישנו מעקב אחר תרופות אחרות שנוטל המטופל היכולות לפגוע ביעילות סותרי החומצה.

טיפול משולב לאולקוס וחיידק ההליקובקטר פילורי

ראשית, עלי להזכיר שקיום החיידק אינו אומר שבהכרח יתפתח אולקוס. רבים מסתובבים עם החיידק ואפילו לא מודעים לקיומו. אם קיים אולקוס יחד עם נוכחות חיידק ההליקובקטר, נהוג לטפל בשניהם. אחרת, אם רק האולקוס יטופל  והחיידק לא, ישנה סבירות גבוהה שהאולקוס יחזור במהרה. במקרים אלו נותנים את הטיפול המשולש/המרובע או המחומש: לרוב זה יהיה לוסק או אומפרדקס יחד עם שניים/לשושה או ארבעה סוגי אנטיביוטיקה (יש לוודא שאין רגישות או אלרגיה לסוג האנטיביוטיקה שהתקבלה). הטיפול ניתן לשבוע בדרך כלל ולאחר מכן עורכים בדיקת נשיפה ל"ווידוי הריגה".

חשוב: למרות שהכל נשמע טוב ויפה, אין לטיפול זה הצלחה של 100%,  ולפחות 20% מהאנשים נאלצים לחזור עליו שוב ושוב ושוב, וגם אז לא מובטחת אי הישנות של הבעיה. עם השנים החיידק פיתח עמידות לטיפול המשולש והחלו להוסיף סוגי אנטיביוטיקה.

ניתוח
בכמה מילים מבלי לרדת לפרטים, אני רוצה לציין את נושא הטיפול הניתוחי, שבדרך כלל מגיע במצבי חירום כמו דימום של האולקוס או התנקבות דופן הקיבה בעקבות האולקוס.

אם האולקוס מדמם, מזריקים אדרנלין שמכווץ את כלי הדם וצורבים את האזור כדי להפסיק את הדימום. אם קיים חירור של הקיבה חייבים לתקן את המצב כדי למנוע דליפת מזון וחומרים מהקיבה אל מחוצה לה. אם קיימת חסימה יש לפתוח אותה.

הטיפול הנטורופתי הטבעי

אתחיל במובן מאליו – דברים שלרוב גם הרפואה הקונבנציונלית ממליצה עליהם:

יש לחדול משתיית אלכוהול, עישון ושתיית קפה, קולה או כל דבר אחר המכיל קפאין. אלו דברים המשפיעים על חומצת הקיבה.

תזונה

כאשר רמת החומציות בקיבה היא תקינה, המזון מתעכל בקלות וביעילות וממשיך הלאה במסלולו במערכת העיכול. אך כאשר יורדת רמת החומציות בקיבה (אם באופן טבעי או אם עקב שימוש בתרופות) הדבר פוגע בפירוק המזון הנכנס, ודבר זה, בקלות יכול לגרום לבעיות עיכול רבות, כולל גזים, ריח רע מהפה, כאבי בטן ואף אלרגיות ובעיות עור למיניהן. גם עודף חומציות יכולה לגרום לבעיות ולכן יש להביא לאיזון – זאת מילת המפתח.

אם כך, מה חשוב לנו לדעת מבחינת התזונה בהקשר של אולקוס:

  • בשלב הראשוני חשוב לשתות יותר (לעיתים אני ממליצה על מיץ כרוב ולא רק על מים) ולאכול פחות כי אצל חלק מהאנשים מאוד עוזר להימנע מאכילה ורק לשתות כדי לאפשר לרקמה הפצועה זמן להחלים, ולחלק ממטופליי מתאים לאכול כל שעה-שעתיים כי הכאבים מתגברים דווקא כאשר הקיבה ריקה זה מאוד אישי.
  • בכל מקרה חשוב להימנע מארוחות גדולות וכבדות המעמיסות על העיכול ומאתגרות את הקיבה להתמודדות קשה.
  • הפחתת מזון מן החי (פרט לדגים) – מקשה מאוד על העיכול, מעלה את רמת החומציות, חושף את הגוף לשיירי אנטיביוטיקה והורמונים.
  • הפחתת מזונות ותבלינים חריפים, מלוחים, חמוצים, מטוגנים, פירות או ירקות לא בשלים או חומציים.
  • צריכת יותר סיבים מסיסים כמו אלו המצויים בשיבולת שועל, ומזונות ריריים כמו מרקים סמיכים, בננות, דייסות וזרעי פשתן שלמים שהושרו במים – כל אלו מכילים חומרים מוצילגיים (ריריים) המצפים ומגנים על ריריות מערכת העיכול, מרגיעים את המקום ומסייעים בריפוי הכיב הפפטי. היום אני עושה שימוש בצמחי מרפא להם יש אפקט זה והוא מאוד עוצמתי ויעיל.
  • הכוונה לתפריט עם מזונות שלא יוצרים חומצית. שימו לב, לא להתבלבל: ישנם מזונות בעלי טעם חמוץ כמו הלימון, שבגוף יוצרים בסיסיות ולא חומציות.
  • חשוב מאוד לשתות הרבה מים (לא קפה ולא מוגזים).
  • יש מי שממליץ מאוד על אכילת שום, מאחר והוא אחד החומרים המופלאים ביותר שיש להלחם בחיידקים. אך אני חייבת לציין כאן ששום עלול בקלות לגרות את הפצע (אולקוס) מבפנים ולגרום לכאב ולהחמרה – לכן עשו שימוש מושכל ותהיו עם יד על הדופק. זה לא מתאים לכולם.
  • הפחתת סוכרים, פחמימות פשוטות, ממתקים מאחר והם מחלישים את מערכת החיסון ומעלים את רמת החומציות בקיבה.
  • במצבים מסויימים אני מנחה להפרדת מזונות מסויימים זה מזה כמו לא לאכול פחמימות וחלבונים יחד.
  • הפחתת מוצרי חלב  – מהווים מזון אלרגני ודלקתי, ועלולים לחשוף את הגוף לשיירי אנטיביוטיקה
  • הקפדה על תזונה בריאה, עשירה ומאוזנת שמכילה אומגה 3 – חומצת שומן חיונית בעלת אפקט אנטי-דלקתי שמאוד חיוני במקרה זה.
  • ניקוי הגוף והכבד מרעלים – שתיית מיץ מעשב החיטה ואכילת ירקות עליים ירוקים – יסייעו לריפוי הכיב הפפטי בזכות הכלורופיל שהם מכילים, יסייעו לניקוי הגוף מרעלים, לחיזוק מערכת החיסונית והורדת רמת החומציות.

*הערה: מאחר ואחד הגורמים המשמעותיים לכיב פפטי הוא אלרגיה למזון, אני נוטה לעשות שימוש בדיאטת אלימינציה / דיאטת אורז, שבה מסירים את כל המזונות האלרגנים ולאט לאט, בכל פעם משלבים מזון אחר בתפריט ובודקים את ההשפעה על הגוף (כמו שעושים עם תינוקות שרק לומדים להכיר את המזון המוצק). נמצא שאלרגיה למזון קשורה ישירות לשיעור גבוה לאולקוס, ולכן, עד שהגוף לא יפסיק לקבל את אותו מזון בעייתי הכיבים ימשיכו לחזור ולהיווצר.

פרוביוטיקה

שימוש בחיידקים ידידותיים (בכמוסות ולא כמוצר חלבי!) חשובים לאיזון של פלורת המעי, לחיזוק מערכת החיסון והתמודדות טובה יותר של הגוף בחיידק ההליקובקטר פילורי. למי שתוהה, ישנה בהחלט חשיבות רבה לסוג החיידקים, ריכוזם ואיכות המוצר.

גוף-נפש והרגלים

רגשות עזים כגון כעס, תסכול ודאגה, חוסר שעות שינה יכולים לגרום לבעיות פיזיולוגיות, כולל בעיות במערכת עיכול. יש להתייחס לרמה הרגשית-נפשית בטיפול, להתייחס להרגלי השינה ולמנוע הדחקת רגשות.

צמחי מרפא

לאחר השינוי התזונתי ומעבר לתזונה אנטי-דלקתית, אני עושה שימוש רב בצמחי מרפא ותוספים מאחר והם מסייעים לגוף להחלים מהר ושומרים על ריריות העיכול ומגנים עליהן. המטרה בשימוש בצמחים היא לאזן את עודף החומציות בקיבה, ליצור שכבת הגנה מעל הכיב כדי למנוע גירוי שלו מהמזון והחומציות, לחזק את המערכת החיסונית, להפחית את הדלקתיות ופעילות אנטי בקטריאלית חזקה במידה וקיים הליקובקטר.

צמחי המרפא בהקשר של אולקוס מתחלקים לכמה קבוצות:

צמחי מרפא בעלי תכונה מחטאת, מחזקת חיסונית ואנטי-בקטריאלית (במידה וקיים הליקובקטר)
צמחי מרפא לאיחוי פצעים
צמחי מרפא אנטי דלקתיים
צמחי מרפא מרגיעים (אלו יעשו פלאים אם סטרס מהווה גורם מרכזי למצב)
צמחי מרפא לעצירת דימום אם קיים.
צמחי מרפא בעלי תכונה מרככת ומגנה על ריריות העיכול
*על צמחי המרפא השונים ניתן לקרוא פה.

מידע מעניין על Vaccinium macrocarpon  – חמוציות:
במחקר מטעם בית חולים בלינסון ובית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת תל אביב, שילבו מיץ חמוציות יחד עם הטיפול המשולש המקובל בהליקובקטר פילורי.  נצפה שבקרב הקבוצה שקיבלה גם את מיץ החמוציות, שיעור ההצלחה בטיפול היה גבוה יותר. כמובן שאין במחקר בודד זה לאשש שחמוציות מטפלות בהליקובקטר וכיבים, אך ההיגיון יכוון בהחלט לעשות שימוש במיץ החמוציות משתי סיבות עיקריות: ראשית – להזיק זה לא יכול, ושנית, ידוע שחמוציות מסייעות רבות לטיפול בדלקות בדרכי שתן הנגרמות מחיידקים. דבר זה נחקר רבות ואין עליו ויכוח. אם החמוציות מתנהגות עם ההליקובקטר כמו שהן מתנהגות עם חיידקים אחרים הגורמים לדלקות בדרכי השתן – אז בהחלט שווה לשתות אותן.

לדעת החוקרים, המנגנון אכן היה קשור במניעת הצמדות החיידק לדופן הקיבה (בדומה לפעולתן של החמוציות במניעת הצמדות חיידקים לדופן שלפוחית השתן)

לכן אני מאוד אוהבת לשלב חמוציות בטיפול השלם שאני נותנת לחיידק.

פעילות גופנית

פעילות גופנית מלווה כל טיפול שלי. היא משפרת את סירקולציית הדם ומאפשרת לגוף להתמודד טוב יותר עם מחוללים חיידקיים כמו ההליקובקטר פילורי. בנוסף, כאשר זרימת הדם טובה יותר, כך גם יכולת הגוף לרפא פצעים. פעילות גופנית היא מרשם בטוח כמעט לכל בעיה בריאותית. ממליצה לא לוותר עליה לעולם.

סיכום

בקצרה: טיפול באולקוס בדרך טבעית מצריכה התמדה וסבלנות. אין דרך אחת שמתאימה לכולם וחשוב להבין שמיגור הבעיה כרוך גם בחיזוק הגוף ולא רק בניסיון לטיפולים סימפטומטיים.

מזמינה אתכם לדבר איתי אם מרגיש לכם שהגיע הזמן לשינוי תזונתי וטיפול מעמיק.