האם אתם מרימים ידיים או מתמודדים?
בכל אחד מאתנו יש חלקים חשוכים.
חלקים שאנחנו לא רוצים לראות בעצמנו, חלקים שאנחנו מעדיפים להתעלם מקיומם או שאנחנו מתביישים בהם.
לעיתים אדם אחר (שליח) מציף בנו את החלקים הללו, משקף לנו ולרוב אנחנו בורחים כי קשה לנו ההתמודדות איתם. אז לרוב נטביע את עצמינו בעבודה או נלך למכון כושר או נדבר עם חברים או נפתח טלוויזיה או נברח לאינטרנט – הכל כדי לא להתמודד עם רגשות קשים (במיוחד לגבי עצמינו).
אבל כאשר חלקים אלה נחשפים לאור גדול של העידן בו אנו חיים (במיוחד בשנתיים האחרונות מאז המעבר ב-21 לדצמבר 2012) נוצר הכאב והקושי – כי אנחנו כבר לא יכולים להמשיך לברוח. עושה רושם שהפריווילגיה הזאת כבר לא קיימת.
חלקים אלו שהאור מקדש אותם ,
עומדים חשופים וערומים כאשר הזרקור מופנה אליהם
ומאלץ אותנו להתמודד, להישיר אליהם מבט, להתבונן בהם ולהבין שלהדחיק אותם זה לא הפתרון – אנחנו צריכים לשנותם, לשחרר אותם ולזכור לאהוב את עצמנו למרות בעיותינו, שגיאותינו ומגרעותינו.
אין פה טוב או רע, יש פה רק שאלת מיקום – איפה אנחנו במסע ההתפתחות האישי שלנו והאם אנחנו מאפשרים לדברים לצוף כדי להשתחרר או בורחים מזה כדי לא להרגיש כאב.
זכרו שלא משנה מה, כולנו פה מסיבה כלשהי וגם אם אתם לא מאמינים – בחרנו להיות פה. השיעורים הם אינסופיים אבל אפשר לעמוד בהם בגבורה רבה כשאנחנו מבינים שני דברים:
1.שלא צריך להיות מושלמים בשביל להוקיר ולאהוב את עצמינו.
2. שאהבה הופכת את הדברים שלא משרתים אותנו יותר לקליפות השום.